לתת חיים
במתנה
טובים השניים
 
לאחוז בתינוק קטן ולאמץ אותו לליבך -  הצורך האימהי העז הזה היה אחד מחלומותיה הגדולים של יעל. לאחר נישואיה היא מיהרה לנסות ולהגשים את החלום שבער בתוכה, אבל זה לא היה פשוט. ליעל ולבעלה ציפתה מסכת שלמה של טיפולים מפרכים, הרבה לילות ללא שינה, הרבה מתחים, דמעות וחששות. כל אלו היו מנת חלקם במהלך ניסיונות כושלים להיכנס להיריון. ואז יום אחד זה קרה, הטיפול הצליח וברחמה של יעל החלו לצמוח שני עוברים. לא היה גבול לאושרה. אבל... כאן הסיפור רק מתחיל...
 
במהלך אחת מבדיקות האולטרה-סאונד שביצעה יעל, אבחן הרופא בעיה כלשהי אצל אחד העוברים – הוא טען כי משהו במבנה המוח נראה חריג. בשלב זה של ההיריון עדיין לא היה ברור אם מדובר בבעיה של ממש, והרופא עצמו הבהיר ליעל ולבעלה שהידע בתחום זה עודנו מוגבל, ורב הנסתר על הגלוי.  לא היה ברור כיצד ישפיע הממצא על התינוק שייוולד, אם בכלל.
 
בפני יעל ובעלה ניצבה דילמה קשה – האם לשמור על העובר, או לוותר עליו ולהישאר עם עובר אחד? אחרי מאמצים כל כך נואשים להיכנס להיריון, יעל התקשתה לוותר על החלום של משפחה מושלמת עם שני ילדים. מצד שני, היא חששה שמא ייוולד לה תינוק חולה, שימנע ממנה לגדל בשלווה גם את התינוק הבריא. יעל ובעלה ערכו מספר התייעצויות עם רופאי המחלקה בה היא טופלה – אך התגובות והתשובות היו חלוקות, וההחלטה הקשה נותרה בעינה.
 
"המפנה בעלילה" חל כאשר חברתה הטובה של יעל סיפרה לה ששמעה על עמותה בשם "מרכז סיוע", המסייעת לנשים בהיריון ולאחר לידה בבעיות רפואיות וסוציאליות. כבר בשיחת הטלפון הראשונה למוקד "מרכז סיוע", יעל זכתה ליחס אדיב ומחבק. תוך יומיים נקבעה לה פגישה במשרדי העמותה, במהלכה היא הופנתה אל רופא ילדים מומחה בתחום הנוירולוגיה, וכן לקבלת חוות דעת נוספת מרופא מומחה בתחום האולטרה-סאונד. כשיעל מספרת על הפגישות עם הרופאים, ניכר שהיא מתרגשת: "התייחסו אליי במלוא הרצינות והאחריות וטיפלו בי כאילו הגעתי אליהם באופן פרטי". לאחר בירורים, בדיקות והתייעצויות, נמסר ליעל ולבעלה כי הסיכון בהשארת העובר "הבעייתי" לכאורה, הינו נמוך, וכי אין כל הוכחה לפגם כלשהו במוחו. כמובן שההחלטה נותרה בידי ההורים, אך בשלב זה ולאחר קבלת מידע מקצועי מפורט – יעל הרגישה בטוחה יותר להחליט לתת חיים לשני העוברים שברחמה.
 
כיום, יעל ובעלה חובקים בן ובת בגיל שנה, שניהם מקסימים, בריאים ומתפתחים "בדיוק כמו שכתוב בספר". בכל פעם שיעל הוגה את צמד המילים "מרכז סיוע", חיוך גדול עולה על פניה. "אני חייבת את האושר שלי לעמותה המדהימה הזאת", היא מודיעה בנחישות. ב"מרכז סיוע" באמת סייעו לי ברגעים המשמעותיים ביותר בחיי, ובזכות עזרתם המבורכת קיבלתי את ההחלטה הנכונה ביותר לי ולמשפחתי".
 
ילדים זו שמחה
 
בכל פעם שאני מחזיקה בזרועותיי את גליה, התינוקת המתוקה שלי, עובר בי גל של אושר ותודה לרונית, המתנדבת המדהימה של עמותת "מרכז סיוע".
 
הסיפור שלי מאוד מורכב. לאחר 4 שנים בהן גרנו בביתה של חמותי, בעלי ואני, הורים לשני ילדים קטנים (הקטן שביניהם תינוק בן פחות משנה), עברנו סוף סוף לדירה שכורה. שכרנו דירה והתחייבנו לתשלומים חודשיים בהתאם. היינו בטוחים שנעמוד במשימה, ואכן הכל היה טוב ויפה עד לרגע שבו בעלי פוטר מהעבודה, ולא מצא עבודה חדשה במשך מספר חודשים. אני עבדתי באותה תקופה במשרה חלקית, והמשכורת שלי בקושי הספיקה לאוכל לילדים. "הבום" הגדול קרה כשגיליתי יום אחד שאני בהיריון!!!
 
עם כל הצער שבדבר, הבנתי שלהביא עוד ילד לעולם במצב הכלכלי הקשה שלנו – זהו חוסר אחריות מצידי. איך נגדל את הילד הזה כשאנחנו בקושי מפרנסים את עצמנו? היינו ממש בתוך מערבולת של קשיים, ונוצר מתח עצום  ביני לבין בעלי. המתיחות הפכה לסכסוך של ממש ברגע שסיפרתי לו שאני בהיריון ושאיני רוצה לוותר על הילד. לילות שלמים עברו עלי בסיוטים  ובחוסר שינה – פשוט לא ידעתי מה לעשות. גם בימים בקושי תפקדתי. הייתי הצל של עצמי.
 
למזלי הטוב, גיסתי סיפרה לי על "מרכז סיוע", וכך הכרתי את המלאכים שהצילו את משפחתי ועזרו לי להביא לעולם את גליה המתוקה. ב"מרכז סיוע" נפגשתי עם רונית, המתנדבת המקסימה, שקודם כל הרגיעה אותי והבטיחה שאקבל את העזרה שדרושה לי – גם נפשית וגם כלכלית. אחרי התייעצות עם עובדת סוציאלית, שהיא בעצמה מתנדבת של העמותה, רונית הודיעה לי שהעמותה החליטה לסייע לנו בשנה הראשונה להולדת התינוקת שלנו באספקה שוטפת של מטרנה וטיטולים וגם ברכישת בגדים ואביזרים חיוניים. אחרי כמה שיחות נוספות עם רונית, אזרתי אומץ ופניתי לבעלי. אמרתי לו שהחלטתי סופית שלא אוותר על הילדה בזכות ההבטחה שקיבלתי מ"מרכז סיוע". להפתעתי, בעלי התרכך והחליט "ללכת איתי עד הסוף עם ההחלטה".
 
בימים אלה אנחנו חוגגים חצי שנה להולדתה של גליה המקסימה. בעלי מצא בינתיים עבודה בעסק משפחתי של אחת ממתנדבות "מרכז סיוע", שנרתמה גם היא לעזרתנו. אנחנו מתחילים להתאושש לאט לאט מהמצב הקשה אליו נכנסנו. הובטח לנו מ"מרכז סיוע" שנמשיך לקבל טיטולים ומטרנה עד שגליה תהיה בת שנה, וזה ממש עוזר לנו ומקל עלינו בהפחתת ההוצאות.
 
בעלי ואני אסירי תודה ל"מרכז סיוע".  חשוב לנו שכל אישה בהיריון שנכנסת לצרה, תדע שיש ארגון מדהים שעושה הכל כדי לתמוך בה ובמשפחתה. "מרכז סיוע" הוא חלק מהמשפחה שלנו, ורונית, המתנדבת שליוותה אותי, הפכה לחברתי הטובה, ממש כמו אחות בשבילי.
 
לצמוח.. מהמקום הנמוך ביותר
 
אם לפני שנה מישהו היה אומר לרונה שהסיפור שלה יסתיים בהפי אנד – היא לא הייתה מאמינה. לפני שנה רונה הייתה בהיריון, מיואשת, תשושה ומלאת פחדים. חודשיים לאחר כניסתה להיריון, בעלה נפצע קשה בתאונת דרכים. הוא נכנס לבית חולים מחוסר הכרה, עם פגיעת ראש, עבר ניתוחים רבים והיה בסכנת חיים ממשית.
 
רונה, אישה צעירה, אמא לילד בן שנה וחצי, מצאה את עצמה במצוקה נוראית. בעלה שכב חסר אונים  בבית חולים, העסק העצמאי שלו קרס, והיא עצמה קיבלה שכר מינימום לאחר שנאלצה לצמצם את שעות העבודה שלה כדי לטפל בילד ובכל המטלות שנפלו על כתפיה בבת אחת. ההיריון, שאמור היה לשמח את ליבה, הפך לנטל כבד, והיא שקלה להפסיקו ולוותר על התינוק שברחמה. היא לא הפסיקה להקיא, לא ישנה בלילות, הגיעה לאפיסת כוחות, ומצבה הנפשי הלך והתדרדר עד לכדי התמוטטות עצבים. בני משפחתה ניסו לדבר על ליבה ולעודד אותה, אבל רונה נכנסה לדיכאון עמוק.
 
הישועה הגיעה מחברתה הטובה של רונה, ששמעה על עמותת "מרכז סיוע", שעוזרת לנשים בהיריון בכל מצוקותיהן. החברה הדואגת פנתה למוקד העמותה, קבעה פגישה עם אחד המנהלים, ובפגישה גוללה בפניו את סיפורה של רונה. מכאן החלו העניינים להתקדם במהירות. רונה זומנה לשיחה עם פסיכולוג ועובדת סוציאלית, והוצמדה אליה מתנדבת של העמותה, שהייתה איתה בקשר יומיומי. המתנדבת תמכה בה נפשית והבהירה לה שתקבל גם עזרה כלכלית אם וכאשר ייוולד תינוקה החדש. כתוצאה מהחיזוק והעידוד שקיבלה, החליטה רונה לשמור על התינוק שברחמה ולהביאו לעולם.
 
חודש לפני שרונה ילדה, בעלה התעורר מהתרדמת בה היה שרוי והחל להתאושש מפגיעתו הקשה. מיד לאחר הלידה, הגיעה אספקה של חבילות טיטולים ומטרנה עבור התינוק. המתנדבת האישית של רונה המשיכה ללוות אותה עד שהיא עמדה על שתי רגליה והתחזקה. גם חבילות המזון והטיטולים המשיכו לזרום במהלך החודשים הראשונים לאחר הלידה. כיום, שנה אחרי התאונה, רונה ובעלה מגדלים את שני ילדיהם באושר. הבעל החל לשקם את העסק שקרס בעקבות התאונה הקשה, והוא עצמו כבר מתפקד כמעט בצורה מלאה.
 
רונה ובעלה אסירי תודה ל"מרכז סיוע". "בזכות האנשים הטובים האלה, חיינו ממש ניצלו," הם טוענים, "ומי יודע איפה היינו היום לולא קיבלנו את העזרה המדהימה הזאת". וזה בהחלט הפי אנד!

טובים השניים
 
לאחוז בתינוק קטן ולאמץ אותו לליבך -  הצורך האימהי העז הזה היה אחד מחלומותיה הגדולים של יעל. לאחר נישואיה היא מיהרה לנסות ולהגשים את החלום שבער בתוכה, אבל זה לא היה פשוט. ליעל ולבעלה ציפתה מסכת שלמה של טיפולים מפרכים, הרבה לילות ללא שינה, הרבה מתחים, דמעות וחששות. כל אלו היו מנת חלקם במהלך ניסיונות כושלים להיכנס להיריון. ואז יום אחד זה קרה, הטיפול הצליח וברחמה של יעל החלו לצמוח שני עוברים. לא היה גבול לאושרה. אבל... כאן הסיפור רק מתחיל...
 
במהלך אחת מבדיקות האולטרה-סאונד שביצעה יעל, אבחן הרופא בעיה כלשהי אצל אחד העוברים – הוא טען כי משהו במבנה המוח נראה חריג. בשלב זה של ההיריון עדיין לא היה ברור אם מדובר בבעיה של ממש, והרופא עצמו הבהיר ליעל ולבעלה שהידע בתחום זה עודנו מוגבל, ורב הנסתר על הגלוי.  לא היה ברור כיצד ישפיע הממצא על התינוק שייוולד, אם בכלל.
 
בפני יעל ובעלה ניצבה דילמה קשה – האם לשמור על העובר, או לוותר עליו ולהישאר עם עובר אחד? אחרי מאמצים כל כך נואשים להיכנס להיריון, יעל התקשתה לוותר על החלום של משפחה מושלמת עם שני ילדים. מצד שני, היא חששה שמא ייוולד לה תינוק חולה, שימנע ממנה לגדל בשלווה גם את התינוק הבריא. יעל ובעלה ערכו מספר התייעצויות עם רופאי המחלקה בה היא טופלה – אך התגובות והתשובות היו חלוקות, וההחלטה הקשה נותרה בעינה.
 
"המפנה בעלילה" חל כאשר חברתה הטובה של יעל סיפרה לה ששמעה על עמותה בשם "מרכז סיוע", המסייעת לנשים בהיריון ולאחר לידה בבעיות רפואיות וסוציאליות. כבר בשיחת הטלפון הראשונה למוקד "מרכז סיוע", יעל זכתה ליחס אדיב ומחבק. תוך יומיים נקבעה לה פגישה במשרדי העמותה, במהלכה היא הופנתה אל רופא ילדים מומחה בתחום הנוירולוגיה, וכן לקבלת חוות דעת נוספת מרופא מומחה בתחום האולטרה-סאונד. כשיעל מספרת על הפגישות עם הרופאים, ניכר שהיא מתרגשת: "התייחסו אליי במלוא הרצינות והאחריות וטיפלו בי כאילו הגעתי אליהם באופן פרטי". לאחר בירורים, בדיקות והתייעצויות, נמסר ליעל ולבעלה כי הסיכון בהשארת העובר "הבעייתי" לכאורה, הינו נמוך, וכי אין כל הוכחה לפגם כלשהו במוחו. כמובן שההחלטה נותרה בידי ההורים, אך בשלב זה ולאחר קבלת מידע מקצועי מפורט – יעל הרגישה בטוחה יותר להחליט לתת חיים לשני העוברים שברחמה.
 
כיום, יעל ובעלה חובקים בן ובת בגיל שנה, שניהם מקסימים, בריאים ומתפתחים "בדיוק כמו שכתוב בספר". בכל פעם שיעל הוגה את צמד המילים "מרכז סיוע", חיוך גדול עולה על פניה. "אני חייבת את האושר שלי לעמותה המדהימה הזאת", היא מודיעה בנחישות. ב"מרכז סיוע" באמת סייעו לי ברגעים המשמעותיים ביותר בחיי, ובזכות עזרתם המבורכת קיבלתי את ההחלטה הנכונה ביותר לי ולמשפחתי".
 
ילדים זו שמחה
 
בכל פעם שאני מחזיקה בזרועותיי את גליה, התינוקת המתוקה שלי, עובר בי גל של אושר ותודה לרונית, המתנדבת המדהימה של עמותת "מרכז סיוע".
 
הסיפור שלי מאוד מורכב. לאחר 4 שנים בהן גרנו בביתה של חמותי, בעלי ואני, הורים לשני ילדים קטנים (הקטן שביניהם תינוק בן פחות משנה), עברנו סוף סוף לדירה שכורה. שכרנו דירה והתחייבנו לתשלומים חודשיים בהתאם. היינו בטוחים שנעמוד במשימה, ואכן הכל היה טוב ויפה עד לרגע שבו בעלי פוטר מהעבודה, ולא מצא עבודה חדשה במשך מספר חודשים. אני עבדתי באותה תקופה במשרה חלקית, והמשכורת שלי בקושי הספיקה לאוכל לילדים. "הבום" הגדול קרה כשגיליתי יום אחד שאני בהיריון!!!
 
עם כל הצער שבדבר, הבנתי שלהביא עוד ילד לעולם במצב הכלכלי הקשה שלנו – זהו חוסר אחריות מצידי. איך נגדל את הילד הזה כשאנחנו בקושי מפרנסים את עצמנו? היינו ממש בתוך מערבולת של קשיים, ונוצר מתח עצום  ביני לבין בעלי. המתיחות הפכה לסכסוך של ממש ברגע שסיפרתי לו שאני בהיריון ושאיני רוצה לוותר על הילד. לילות שלמים עברו עלי בסיוטים  ובחוסר שינה – פשוט לא ידעתי מה לעשות. גם בימים בקושי תפקדתי. הייתי הצל של עצמי.
 
למזלי הטוב, גיסתי סיפרה לי על "מרכז סיוע", וכך הכרתי את המלאכים שהצילו את משפחתי ועזרו לי להביא לעולם את גליה המתוקה. ב"מרכז סיוע" נפגשתי עם רונית, המתנדבת המקסימה, שקודם כל הרגיעה אותי והבטיחה שאקבל את העזרה שדרושה לי – גם נפשית וגם כלכלית. אחרי התייעצות עם עובדת סוציאלית, שהיא בעצמה מתנדבת של העמותה, רונית הודיעה לי שהעמותה החליטה לסייע לנו בשנה הראשונה להולדת התינוקת שלנו באספקה שוטפת של מטרנה וטיטולים וגם ברכישת בגדים ואביזרים חיוניים. אחרי כמה שיחות נוספות עם רונית, אזרתי אומץ ופניתי לבעלי. אמרתי לו שהחלטתי סופית שלא אוותר על הילדה בזכות ההבטחה שקיבלתי מ"מרכז סיוע". להפתעתי, בעלי התרכך והחליט "ללכת איתי עד הסוף עם ההחלטה".
 
בימים אלה אנחנו חוגגים חצי שנה להולדתה של גליה המקסימה. בעלי מצא בינתיים עבודה בעסק משפחתי של אחת ממתנדבות "מרכז סיוע", שנרתמה גם היא לעזרתנו. אנחנו מתחילים להתאושש לאט לאט מהמצב הקשה אליו נכנסנו. הובטח לנו מ"מרכז סיוע" שנמשיך לקבל טיטולים ומטרנה עד שגליה תהיה בת שנה, וזה ממש עוזר לנו ומקל עלינו בהפחתת ההוצאות.
 
בעלי ואני אסירי תודה ל"מרכז סיוע".  חשוב לנו שכל אישה בהיריון שנכנסת לצרה, תדע שיש ארגון מדהים שעושה הכל כדי לתמוך בה ובמשפחתה. "מרכז סיוע" הוא חלק מהמשפחה שלנו, ורונית, המתנדבת שליוותה אותי, הפכה לחברתי הטובה, ממש כמו אחות בשבילי.
 
לצמוח.. מהמקום הנמוך ביותר
 
אם לפני שנה מישהו היה אומר לרונה שהסיפור שלה יסתיים בהפי אנד – היא לא הייתה מאמינה. לפני שנה רונה הייתה בהיריון, מיואשת, תשושה ומלאת פחדים. חודשיים לאחר כניסתה להיריון, בעלה נפצע קשה בתאונת דרכים. הוא נכנס לבית חולים מחוסר הכרה, עם פגיעת ראש, עבר ניתוחים רבים והיה בסכנת חיים ממשית.
 
רונה, אישה צעירה, אמא לילד בן שנה וחצי, מצאה את עצמה במצוקה נוראית. בעלה שכב חסר אונים  בבית חולים, העסק העצמאי שלו קרס, והיא עצמה קיבלה שכר מינימום לאחר שנאלצה לצמצם את שעות העבודה שלה כדי לטפל בילד ובכל המטלות שנפלו על כתפיה בבת אחת. ההיריון, שאמור היה לשמח את ליבה, הפך לנטל כבד, והיא שקלה להפסיקו ולוותר על התינוק שברחמה. היא לא הפסיקה להקיא, לא ישנה בלילות, הגיעה לאפיסת כוחות, ומצבה הנפשי הלך והתדרדר עד לכדי התמוטטות עצבים. בני משפחתה ניסו לדבר על ליבה ולעודד אותה, אבל רונה נכנסה לדיכאון עמוק.
 
הישועה הגיעה מחברתה הטובה של רונה, ששמעה על עמותת "מרכז סיוע", שעוזרת לנשים בהיריון בכל מצוקותיהן. החברה הדואגת פנתה למוקד העמותה, קבעה פגישה עם אחד המנהלים, ובפגישה גוללה בפניו את סיפורה של רונה. מכאן החלו העניינים להתקדם במהירות. רונה זומנה לשיחה עם פסיכולוג ועובדת סוציאלית, והוצמדה אליה מתנדבת של העמותה, שהייתה איתה בקשר יומיומי. המתנדבת תמכה בה נפשית והבהירה לה שתקבל גם עזרה כלכלית אם וכאשר ייוולד תינוקה החדש. כתוצאה מהחיזוק והעידוד שקיבלה, החליטה רונה לשמור על התינוק שברחמה ולהביאו לעולם.
 
חודש לפני שרונה ילדה, בעלה התעורר מהתרדמת בה היה שרוי והחל להתאושש מפגיעתו הקשה. מיד לאחר הלידה, הגיעה אספקה של חבילות טיטולים ומטרנה עבור התינוק. המתנדבת האישית של רונה המשיכה ללוות אותה עד שהיא עמדה על שתי רגליה והתחזקה. גם חבילות המזון והטיטולים המשיכו לזרום במהלך החודשים הראשונים לאחר הלידה. כיום, שנה אחרי התאונה, רונה ובעלה מגדלים את שני ילדיהם באושר. הבעל החל לשקם את העסק שקרס בעקבות התאונה הקשה, והוא עצמו כבר מתפקד כמעט בצורה מלאה.
 
רונה ובעלה אסירי תודה ל"מרכז סיוע". "בזכות האנשים הטובים האלה, חיינו ממש ניצלו," הם טוענים, "ומי יודע איפה היינו היום לולא קיבלנו את העזרה המדהימה הזאת". וזה בהחלט הפי אנד!
טובים השניים
 
לאחוז בתינוק קטן ולאמץ אותו לליבך -  הצורך האימהי העז הזה היה אחד מחלומותיה הגדולים של יעל. לאחר נישואיה היא מיהרה לנסות ולהגשים את החלום שבער בתוכה, אבל זה לא היה פשוט. ליעל ולבעלה ציפתה מסכת שלמה של טיפולים מפרכים, הרבה לילות ללא שינה, הרבה מתחים, דמעות וחששות. כל אלו היו מנת חלקם במהלך ניסיונות כושלים להיכנס להיריון. ואז יום אחד זה קרה, הטיפול הצליח וברחמה של יעל החלו לצמוח שני עוברים. לא היה גבול לאושרה. אבל... כאן הסיפור רק מתחיל...
 
במהלך אחת מבדיקות האולטרה-סאונד שביצעה יעל, אבחן הרופא בעיה כלשהי אצל אחד העוברים – הוא טען כי משהו במבנה המוח נראה חריג. בשלב זה של ההיריון עדיין לא היה ברור אם מדובר בבעיה של ממש, והרופא עצמו הבהיר ליעל ולבעלה שהידע בתחום זה עודנו מוגבל, ורב הנסתר על הגלוי.  לא היה ברור כיצד ישפיע הממצא על התינוק שייוולד, אם בכלל.
 
בפני יעל ובעלה ניצבה דילמה קשה – האם לשמור על העובר, או לוותר עליו ולהישאר עם עובר אחד? אחרי מאמצים כל כך נואשים להיכנס להיריון, יעל התקשתה לוותר על החלום של משפחה מושלמת עם שני ילדים. מצד שני, היא חששה שמא ייוולד לה תינוק חולה, שימנע ממנה לגדל בשלווה גם את התינוק הבריא. יעל ובעלה ערכו מספר התייעצויות עם רופאי המחלקה בה היא טופלה – אך התגובות והתשובות היו חלוקות, וההחלטה הקשה נותרה בעינה.
 
"המפנה בעלילה" חל כאשר חברתה הטובה של יעל סיפרה לה ששמעה על עמותה בשם "מרכז סיוע", המסייעת לנשים בהיריון ולאחר לידה בבעיות רפואיות וסוציאליות. כבר בשיחת הטלפון הראשונה למוקד "מרכז סיוע", יעל זכתה ליחס אדיב ומחבק. תוך יומיים נקבעה לה פגישה במשרדי העמותה, במהלכה היא הופנתה אל רופא ילדים מומחה בתחום הנוירולוגיה, וכן לקבלת חוות דעת נוספת מרופא מומחה בתחום האולטרה-סאונד. כשיעל מספרת על הפגישות עם הרופאים, ניכר שהיא מתרגשת: "התייחסו אליי במלוא הרצינות והאחריות וטיפלו בי כאילו הגעתי אליהם באופן פרטי". לאחר בירורים, בדיקות והתייעצויות, נמסר ליעל ולבעלה כי הסיכון בהשארת העובר "הבעייתי" לכאורה, הינו נמוך, וכי אין כל הוכחה לפגם כלשהו במוחו. כמובן שההחלטה נותרה בידי ההורים, אך בשלב זה ולאחר קבלת מידע מקצועי מפורט – יעל הרגישה בטוחה יותר להחליט לתת חיים לשני העוברים שברחמה.
 
כיום, יעל ובעלה חובקים בן ובת בגיל שנה, שניהם מקסימים, בריאים ומתפתחים "בדיוק כמו שכתוב בספר". בכל פעם שיעל הוגה את צמד המילים "מרכז סיוע", חיוך גדול עולה על פניה. "אני חייבת את האושר שלי לעמותה המדהימה הזאת", היא מודיעה בנחישות. ב"מרכז סיוע" באמת סייעו לי ברגעים המשמעותיים ביותר בחיי, ובזכות עזרתם המבורכת קיבלתי את ההחלטה הנכונה ביותר לי ולמשפחתי".
 
ילדים זו שמחה
 
בכל פעם שאני מחזיקה בזרועותיי את גליה, התינוקת המתוקה שלי, עובר בי גל של אושר ותודה לרונית, המתנדבת המדהימה של עמותת "מרכז סיוע".
 
הסיפור שלי מאוד מורכב. לאחר 4 שנים בהן גרנו בביתה של חמותי, בעלי ואני, הורים לשני ילדים קטנים (הקטן שביניהם תינוק בן פחות משנה), עברנו סוף סוף לדירה שכורה. שכרנו דירה והתחייבנו לתשלומים חודשיים בהתאם. היינו בטוחים שנעמוד במשימה, ואכן הכל היה טוב ויפה עד לרגע שבו בעלי פוטר מהעבודה, ולא מצא עבודה חדשה במשך מספר חודשים. אני עבדתי באותה תקופה במשרה חלקית, והמשכורת שלי בקושי הספיקה לאוכל לילדים. "הבום" הגדול קרה כשגיליתי יום אחד שאני בהיריון!!!
 
עם כל הצער שבדבר, הבנתי שלהביא עוד ילד לעולם במצב הכלכלי הקשה שלנו – זהו חוסר אחריות מצידי. איך נגדל את הילד הזה כשאנחנו בקושי מפרנסים את עצמנו? היינו ממש בתוך מערבולת של קשיים, ונוצר מתח עצום  ביני לבין בעלי. המתיחות הפכה לסכסוך של ממש ברגע שסיפרתי לו שאני בהיריון ושאיני רוצה לוותר על הילד. לילות שלמים עברו עלי בסיוטים  ובחוסר שינה – פשוט לא ידעתי מה לעשות. גם בימים בקושי תפקדתי. הייתי הצל של עצמי.
 
למזלי הטוב, גיסתי סיפרה לי על "מרכז סיוע", וכך הכרתי את המלאכים שהצילו את משפחתי ועזרו לי להביא לעולם את גליה המתוקה. ב"מרכז סיוע" נפגשתי עם רונית, המתנדבת המקסימה, שקודם כל הרגיעה אותי והבטיחה שאקבל את העזרה שדרושה לי – גם נפשית וגם כלכלית. אחרי התייעצות עם עובדת סוציאלית, שהיא בעצמה מתנדבת של העמותה, רונית הודיעה לי שהעמותה החליטה לסייע לנו בשנה הראשונה להולדת התינוקת שלנו באספקה שוטפת של מטרנה וטיטולים וגם ברכישת בגדים ואביזרים חיוניים. אחרי כמה שיחות נוספות עם רונית, אזרתי אומץ ופניתי לבעלי. אמרתי לו שהחלטתי סופית שלא אוותר על הילדה בזכות ההבטחה שקיבלתי מ"מרכז סיוע". להפתעתי, בעלי התרכך והחליט "ללכת איתי עד הסוף עם ההחלטה".
 
בימים אלה אנחנו חוגגים חצי שנה להולדתה של גליה המקסימה. בעלי מצא בינתיים עבודה בעסק משפחתי של אחת ממתנדבות "מרכז סיוע", שנרתמה גם היא לעזרתנו. אנחנו מתחילים להתאושש לאט לאט מהמצב הקשה אליו נכנסנו. הובטח לנו מ"מרכז סיוע" שנמשיך לקבל טיטולים ומטרנה עד שגליה תהיה בת שנה, וזה ממש עוזר לנו ומקל עלינו בהפחתת ההוצאות.
 
בעלי ואני אסירי תודה ל"מרכז סיוע".  חשוב לנו שכל אישה בהיריון שנכנסת לצרה, תדע שיש ארגון מדהים שעושה הכל כדי לתמוך בה ובמשפחתה. "מרכז סיוע" הוא חלק מהמשפחה שלנו, ורונית, המתנדבת שליוותה אותי, הפכה לחברתי הטובה, ממש כמו אחות בשבילי.
 
לצמוח.. מהמקום הנמוך ביותר
 
אם לפני שנה מישהו היה אומר לרונה שהסיפור שלה יסתיים בהפי אנד – היא לא הייתה מאמינה. לפני שנה רונה הייתה בהיריון, מיואשת, תשושה ומלאת פחדים. חודשיים לאחר כניסתה להיריון, בעלה נפצע קשה בתאונת דרכים. הוא נכנס לבית חולים מחוסר הכרה, עם פגיעת ראש, עבר ניתוחים רבים והיה בסכנת חיים ממשית.
 
רונה, אישה צעירה, אמא לילד בן שנה וחצי, מצאה את עצמה במצוקה נוראית. בעלה שכב חסר אונים  בבית חולים, העסק העצמאי שלו קרס, והיא עצמה קיבלה שכר מינימום לאחר שנאלצה לצמצם את שעות העבודה שלה כדי לטפל בילד ובכל המטלות שנפלו על כתפיה בבת אחת. ההיריון, שאמור היה לשמח את ליבה, הפך לנטל כבד, והיא שקלה להפסיקו ולוותר על התינוק שברחמה. היא לא הפסיקה להקיא, לא ישנה בלילות, הגיעה לאפיסת כוחות, ומצבה הנפשי הלך והתדרדר עד לכדי התמוטטות עצבים. בני משפחתה ניסו לדבר על ליבה ולעודד אותה, אבל רונה נכנסה לדיכאון עמוק.
 
הישועה הגיעה מחברתה הטובה של רונה, ששמעה על עמותת "מרכז סיוע", שעוזרת לנשים בהיריון בכל מצוקותיהן. החברה הדואגת פנתה למוקד העמותה, קבעה פגישה עם אחד המנהלים, ובפגישה גוללה בפניו את סיפורה של רונה. מכאן החלו העניינים להתקדם במהירות. רונה זומנה לשיחה עם פסיכולוג ועובדת סוציאלית, והוצמדה אליה מתנדבת של העמותה, שהייתה איתה בקשר יומיומי. המתנדבת תמכה בה נפשית והבהירה לה שתקבל גם עזרה כלכלית אם וכאשר ייוולד תינוקה החדש. כתוצאה מהחיזוק והעידוד שקיבלה, החליטה רונה לשמור על התינוק שברחמה ולהביאו לעולם.
 
חודש לפני שרונה ילדה, בעלה התעורר מהתרדמת בה היה שרוי והחל להתאושש מפגיעתו הקשה. מיד לאחר הלידה, הגיעה אספקה של חבילות טיטולים ומטרנה עבור התינוק. המתנדבת האישית של רונה המשיכה ללוות אותה עד שהיא עמדה על שתי רגליה והתחזקה. גם חבילות המזון והטיטולים המשיכו לזרום במהלך החודשים הראשונים לאחר הלידה. כיום, שנה אחרי התאונה, רונה ובעלה מגדלים את שני ילדיהם באושר. הבעל החל לשקם את העסק שקרס בעקבות התאונה הקשה, והוא עצמו כבר מתפקד כמעט בצורה מלאה.
 
רונה ובעלה אסירי תודה ל"מרכז סיוע". "בזכות האנשים הטובים האלה, חיינו ממש ניצלו," הם טוענים, "ומי יודע איפה היינו היום לולא קיבלנו את העזרה המדהימה הזאת". וזה בהחלט הפי אנד

ילדים זו שמחה
 
בכל פעם שאני מחזיקה בזרועותיי את גליה, התינוקת המתוקה שלי, עובר בי גל של אושר ותודה לרונית, המתנדבת המדהימה של עמותת "מרכז סיוע". 
הסיפור שלי מאוד מורכב. לאחר 4 שנים בהן גרנו בביתה של חמותי, בעלי ואני, הורים לשני ילדים קטנים (הקטן שביניהם תינוק בן פחות משנה), עברנו סוף סוף לדירה שכורה. שכרנו דירה והתחייבנו לתשלומים חודשיים בהתאם. היינו בטוחים שנעמוד במשימה, ואכן הכל היה טוב ויפה עד לרגע שבו בעלי פוטר מהעבודה, ולא מצא עבודה חדשה במשך מספר חודשים. אני עבדתי באותה תקופה במשרה חלקית, והמשכורת שלי בקושי הספיקה לאוכל לילדים. "הבום" הגדול קרה כשגיליתי יום אחד שאני בהיריון!!!
עם כל הצער שבדבר, הבנתי שלהביא עוד ילד לעולם במצב הכלכלי הקשה שלנו – זהו חוסר אחריות מצידי. איך נגדל את הילד הזה כשאנחנו בקושי מפרנסים את עצמנו? היינו ממש בתוך מערבולת של קשיים, ונוצר מתח עצום  ביני לבין בעלי. המתיחות הפכה לסכסוך של ממש ברגע שסיפרתי לו שאני בהיריון ושאיני רוצה לוותר על הילד. לילות שלמים עברו עלי בסיוטים  ובחוסר שינה – פשוט לא ידעתי מה לעשות. גם בימים בקושי תפקדתי. הייתי הצל של עצמי. 
למזלי הטוב, גיסתי סיפרה לי על "מרכז סיוע", וכך הכרתי את המלאכים שהצילו את משפחתי ועזרו לי להביא לעולם את גליה המתוקה. ב"מרכז סיוע" נפגשתי עם רונית, המתנדבת המקסימה, שקודם כל הרגיעה אותי והבטיחה שאקבל את העזרה שדרושה לי – גם נפשית וגם כלכלית. אחרי התייעצות עם עובדת סוציאלית, שהיא בעצמה מתנדבת של העמותה, רונית הודיעה לי שהעמותה החליטה לסייע לנו בשנה הראשונה להולדת התינוקת שלנו באספקה שוטפת של מטרנה וטיטולים וגם ברכישת בגדים ואביזרים חיוניים. אחרי כמה שיחות נוספות עם רונית, אזרתי אומץ ופניתי לבעלי. אמרתי לו שהחלטתי סופית שלא אוותר על הילדה בזכות ההבטחה שקיבלתי מ"מרכז סיוע". להפתעתי, בעלי התרכך והחליט "ללכת איתי עד הסוף עם ההחלטה". 
בימים אלה אנחנו חוגגים חצי שנה להולדתה של גליה המקסימה. בעלי מצא בינתיים עבודה בעסק משפחתי של אחת ממתנדבות "מרכז סיוע", שנרתמה גם היא לעזרתנו. אנחנו מתחילים להתאושש לאט לאט מהמצב הקשה אליו נכנסנו. הובטח לנו מ"מרכז סיוע" שנמשיך לקבל טיטולים ומטרנה עד שגליה תהיה בת שנה, וזה ממש עוזר לנו ומקל עלינו בהפחתת ההוצאות. 
בעלי ואני אסירי תודה ל"מרכז סיוע".  חשוב לנו שכל אישה בהיריון שנכנסת לצרה, תדע שיש ארגון מדהים שעושה הכל כדי לתמוך בה ובמשפחתה. "מרכז סיוע" הוא חלק מהמשפחה שלנו, ורונית, המתנדבת שליוותה אותי, הפכה לחברתי הטובה, ממש כמו אחות בשבילי.
 

 
סיפורים